מגפת המסכים וחרדה חברתית מה אפשר לעשות עם זה?

כיום, בני נוער וילדים חשופים לאינספור גירויים ממסכים, הלפון הנייד, טאבלט, קונסולות משחקים, מחשבים, וטלוויזיה. המעגל החברתי שלהם נמצא יותר ויותר בעולם הוירטואלי.

מגפת הקורונה, שהשאירה את הילדים שבועות וחודשים רבים בבית, חשפו אותם עוד יותר לשימוש אינטנסיבי של שעות רבות מול מסכים, ההורים שהיו צריכים במקביל לדאוג לעבודתם, התקשו מאוד בהצבת גבולות לזמן השימוש במסך, וכך גם הזמן שהיה בדרך כלל מוקדש למפגשים ואינטרקציות בין אישיות בזמן בית הספר והחוגים הפ להיות גם זמן מול מסך. ילדים רבים, התרגלו לשהות מול מסך כזה או אחר מרבית שעות היממה, לעיתים ימים ושבועות מבלי לפגוש אדם אחר באופן פיסי (שאינו מבני המשפחה הקרובים).

כבר שנים רבים מחקרים מראים שלשהייה מול מסך יש אפקט ממכר מאוד, וכל אחד מאיתנו מכיר את התחושה שהטלפון הנייד נלקח ממנו לזמן מה את תחושת הלחץ ואף הריקנות שההיעדר מביא איתו. ילדים ובני נוער חשופים אף יותר למצב של התמכרות ובעלי משאבים מוגבלים להתמודד עם הנטייה הזו ולמנן את השימוש.

גילאי הילדות והנערות הינם גילאים הקריטים שבהם אנו כבני אדם לומדים כיצד להתנהל מול בני אדם אחרים, כיצד להקשיב להם, ללמוד את המסרים המודעים והלא מודעים, ללמוד על עצמנו בסיטואציות שונות, ובאופן כללי ללמוד כיצד להתנהל בחברה אנושית.

הפחתה דרמטית בשעות המפגשים החברתים והפנייתם לזמן מסך שבהם הכלים האלו לא נלמדים, עלולים לגרום לשתי תופעות. האחת, היעדר יכולות בין אישית גבוהה, הילדים פשוט לא הספיקו לרכוש את הכלים להנתהלות על פי נורמות חברתיות מקובלות שכוללות הקשבה, אסרטיביות בריאה, הבנת הגבולות שלי ושל אחרים ועוד. והשנייה, עלולה להתפתח חרדה משמעותית מאינטראקציה חברתית כלשהי או מסוימת. ולצערנו הניסיון מלמד שלחרדה יש נטייה ליצור מעגל שלילי, החרדה יוצרת הימנעות, ההימנעות מגבירה את החרדה שבתורה מגבירה את ההימנעות. תופעה זו יכולה להגיע במקרים רבים אף למצב של הימנעות טוטלאית מכל מפגש בין אישי.

אז מה עושים?

קודם כל מזהים את הבעיה, מבינים אותה, את ההשלכות ארוכות וקצרות הטווח שיכולות להיות, את המחיר שהילדים וההורים משלמים כתוצאה מזה. הכרת הבעיה היא תמיד הצעד הראשון לשינוי.

דבר שני, מתחילים לייצר גבולות, גבולות צריכות להיות מיוצרים באופן הדרגתי, מאוד אסרטיבי אבל יחד עם דיאלוג מתמשך עם הילד, כשהמטרה משותפת וברורה לכל הצדדים. זה יכול להיות תהליך קשה, וגם קצת כואב (כמו כל גמילה) אבל זה בהחלט אפשרי, והתחלת השינוי, הצעד הראשון שובר את המעגל השלילי של החרדה, ומכניס למעגל חיובי של אקטיביות והתפתחות.

דבר שלישי, בהתאם להיקף ועוצמת החרדה, מתחילים בחשיפה הדרגתית של הגורם שממנו חרדים, זאת תמיד תוך כדי דיאלוג ושיח, ורגישות למקום שהילד\ה נמצא בו. לדוגמא, ילד שנמנע לחלוטין מלצאת מהבית, בהתחלה נלווה אותו למטה לחצר או לרחוב, שם ננסה לשחק איתו קצת בכדור. לאט לאט נוכל לשלב גם ילדים אחרים במשחק, לתת להם לשחק בלי המבוגר, ולהגיע לבסוף למצב שבוא הילד יכול בכוחות עצמו (ובהתאם לגילו כמובן) ללכת לבד ולארח חברים למשחק שאינו כולל מסך.

לפעמים הצעדים האלו קשים מידי, ודורשים התערבות של איש מקצוע שידע לתת את הכלים להורים ולילדים לעבור אותו. אבל הניסיון שלנו מראה שזה בהחלט אפשרי ויכול להיות אפילו הרבה יותר מהיר ממה שחשבנו, כי בסוף, ילדים הרבה יותר גמישים מאיתנו המבוגרים.

נשמח לענות על שאלות ולשתף מניסיוננו המקצועי. תוכלו לפנות בכל אחד מדרכי ההתקשרות שמופיעים באתר.

זה אפשרי! בהצלחה!!!